רק שמעתי שיצא ספר חדש לאשכול נבו וכבר אצתי רצתי לקנות ולקרוא.
כזו אני, סנובית שכמעת לא קוראת ספרות ישראלית, אבל ספרים של אשכול נבו – קראתי כל אחד ואחד מהם. וגם למפגשים של קוראים איתו אני הולכת, ממש גרופית אמיתית.
ולאור כל זאת, אני מבינה איך אחרים יכולים שלא להנות מהספר הזה שהוא הוציא ״הראיון האחרון״, אבל בשביל גרופית כמוני זו היתה הנאה צרופה !
הספר כתוב כמו ראיון עם שאלות ותשובות. השאלות מאוד מסקרנות , בעיקר אחרי קריאת כמה ספרים שלו. אבל התשובות …
לעיתים התשובות הן סיפור קצר ולא קשור לכאורה. לעיתים הן כמו רצף מחשבות אסוציאטיבי.
בכלל לאורך כל הספר יש סיפור רקע שעלילותו מתקדמת, ברקע , בין שאלה לשאלה ובין רעיון אחד לאחר.
ויש הרגשה מאוד אוטוביוגרפית בכל הספר, כמו לקבל את מחשובתיו והגיגיו של הסופר ככה פרושים לפני הקורא.
ברגע שסיימתי לקרוא, כל מה שרציתי היה לפתוח גוגל ולבדוק אם העובדות המתוארות בספר אכן תואמות למציאות. אבל
א. אני יושבת בטיסה אז גוגל לא אפשרי כרגע 🙂
ודבר שני, ויותר חשוב מכך, זה בכלל לא משנה !
כי כמו שהוא מעיד בעצמו בספר, יותר מעניין מה שסופר כותב וממציא מאשר מה שהוא כותב ואמיתי, לטענתו ההמצאות מספרות עליו יותר …
ובכלל, לאורך כל הספר נשמעים קולות הקרובים אליו וכמה מפריע להם החשיפה הזו שלהם בסיפוריו. וזה גרם לי לחשוב שוב, בתור מעריצה נלהבת, על כמה חשוב לשמור על פרטיות של בן אדם. במיוחד במדינה קטנה כמו שלנו.
זה מתחבר למשהו שקורט קוביין אמר באיזה ראיון – שהוא לא מבין למה כל כך חודרים לו לפרטיות עם פפראצי בכל מקום כשהוא חושף על עצמו דברים הרבה יותר אינטימיים על הבמה בשיריו.
לסיכום, גם אם זה רק ספר והכל בדיה
הוא כתוב נפלא! כל כך אמין עד שניתן להאמין שזה אחד לאחד תיאור חייו של הסופר.
ובין הדפים מתחבאים שירים מוכרים כחלק מהסיפור ובין השורות משתלבים המוני ביטויים נפלאים כמו ״חבית נפש״ ו״שבעת מדורי ביטחון״ ועוד רבים אחרים המבהירים היטב את הכוונה וגורמים לקרוא להתמוגג מהנאה ולהשאר בחיוך גדול. על אף שהסיפור עגום בכלליותו ובמיוחד בסופו – כמו שאר ספריו של אשכול נבו…
ואולי זה מה שהשב לי את ההנאה המרובה ביותר בספר הזה, העיסוק בסופים של שאר ספריו 🙂
פיצקה קוראת ומספרת 