הספר מאת ג׳ון לי אשלי, הוא מותחן אירוטי סוחף ומעורר יצרים.
העלילה מותחת והתרחשויות קורות בזו אחר זו דרך מרדפים, מעקבים ושימוש בטכנולוגיות חדשניות. כל זאת לצד סצינות אירוטיות המתוארות בכתיבה מצויינת שלא ניתן להשאר אליה אדישים.
את הספר יש לראות כספר מסוג פנטזיה. לא פנטזיה מינית כי אם פנטזיה ומדע בדיוני. כמו שיש אנשים הכותבים על דרקונים ומכשפים כך הסופר כאן כותב על נשים הנהנות מאונס. וכמו שאין דרקונים גם אין נשים הנהנות מאונס, בשום מצב!
ולדעתי האישית, בעידן שלנו של קמפיינים כמו me too. של שופטים המרשים לעצמם לרמוז בבית המשפט שאולי המתלוננת לא צרחה כי היא נהנתה מהאקט שנכפה עליה. בזמנים כאלו אין מקום לספר עם מסר שכזה.
ולמרות סגנון הכתיבה הנפלא של הספר לא יכלתי שלא לחשוב על ספרים כמו ״50 גוונים של אפור״ ואפילו ״סיפורה של o”. עד כמה שונה חווית הקריאה על אותו נושא.
ואני לא נגד סיפורים אירוטיים, זה לא נושא שטאבו לכתוב עליו. נהדר אם זה עונה על פנטזיות של אנשים אבל לא בכפייה.
ואם בכפייה אז שיהיה ברור שזה לא מהנה !!!
יש מקום לתיאור סצנות כאלה כל עוד זה נעשה בהסכמה הדדית. כל עוד, בכל רגע ברור למי מהם הם שהם יכולים להפסיק ולעזוב. וכאמור, זה לא המתואר בספר זה.
וחבל כי הספר מתאר היטב את החלקים האפלים ברשויות החוק והשלטון המאפשרים סחר בנשים ויכל להעלות זאת על סדר היום הציבורי. ובמקום זאת, הסופר בוחר להציג מציאות מעוותת בה מין הנכפה על נשים צעירות באלימות מזעזעת ותנאי כליאה קשים גורם להן עונג עילאי.
היה עדיף שהסופר ינתב את כישרון הכתיבה המופלא שלו, והיכולת לתאר סצנות אירוטיות כה חיות לסיפור עם מסר פחות בזוי.
פיצקה קוראת ומספרת 